רשלנות רפואית: המסגרת המשפטית לתביעה

מדריך משפטי כללי · נפגעים ועורכי דין · עודכן 24.10.2026 · כ־8 דקות קריאה

תביעת רשלנות רפואית היא תביעת נזיקין, שחלים עליה העקרונות הכלליים של פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לצד הוראות מיוחדות בחוק זכויות החולה, התשנ״ו–1996. המדריך מסביר את המסגרת המשפטית: מה צריך להוכיח, אילו כללים מקלים או מכבידים על ההוכחה, מי עשוי להיות אחראי ומה המועדים.

המדריך אינו עוסק בשאלות רפואיות, אינו קובע אם טיפול מסוים היה ראוי ואינו מעריך רופאים או מוסדות. את השאלות המקצועיות בתיק מבררים באמצעות חוות דעת של מומחים ובפני בית המשפט.

עוולת הרשלנות: שלושה רכיבים

סעיף 35 לפקודה מגדיר "התרשלות" כמעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או אי עשיית מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה. לגבי בעלי מקצוע הסעיף מוסיף: מי ש"במשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות".

מההגדרה נגזרים שלושה רכיבים שהתובע צריך להוכיח, בדרך כלל:

1. חובת זהירות – שהייתה לנתבע חובה כלפי התובע. סעיף 36 קובע שהחובה מוטלת כלפי כל אדם כל אימת שאדם סביר היה צריך לראות מראש שהוא עלול להיפגע.
2. הפרת החובה – שהנתבע לא נהג כפי שבעל מקצוע סביר ונבון וכשיר היה נוהג באותן נסיבות.
3. נזק וקשר סיבתי – שנגרם נזק, ושההתרשלות היא שגרמה לו. סעיף 64 קובע שרואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם האשם היה הסיבה או אחת הסיבות לנזק, בכפוף לחריגים שבסעיף.

הרף של "בעל מקצוע סביר" הוא רף משפטי, ובית המשפט מכריע בו. כדי להכריע הוא נעזר בחוות דעת של מומחים, שמסבירים מה היה מקובל באותן נסיבות ובאותה עת.

מי עשוי להיות אחראי

תביעות רשלנות רפואית מופנות לעיתים לא רק נגד המטפל עצמו אלא גם נגד המוסד שבו ניתן הטיפול. סעיף 13 לפקודה קובע שמעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו אם הרשה או אישרר את המעשה, או אם העובד עשה אותו תוך כדי עבודתו. כך עשויים להיתבע בית חולים, קופת חולים או מרפאה כמעסיקים.

נוסף על כך, יש מצבים שבהם נטען לחבות ישירה של המוסד – למשל בשל דרך ארגון השירות. זו שאלה שנבחנת לפי הפסיקה ולפי העובדות. כשיש כמה נתבעים, סעיף 11 לפקודה קובע שמעוולים יחד חבים יחד ולחוד.

"הדבר מעיד על עצמו"

סעיף 41 לפקודה קובע כלל שמעביר את נטל ההוכחה לנתבע, כשמתקיימים שלושה תנאים מצטברים:

1. לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו בפועל הנסיבות שגרמו לנזק.
2. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.
3. אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

כשהתנאים מתקיימים, על הנתבע להוכיח שלא הייתה התרשלות שיחוב עליה. בתיקי רשלנות רפואית נטען לעיתים לתחולת הסעיף, למשל כשהמטופל היה בהרדמה ולא יכול לדעת מה קרה. השאלה אם התנאים מתקיימים בתיק מסוים נבחנת לפי הפסיקה.

חוק זכויות החולה: החובות שבבסיס

חוק זכויות החולה מעגן כמה חובות שמשמשות לעיתים בסיס לטענות בתביעה:

• טיפול רפואי נאות (סעיף 5) – מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש.
• הסכמה מדעת (סעיף 13) – לא יינתן טיפול רפואי אלא אם המטופל נתן לכך הסכמה מדעת. לשם כך המטפל צריך למסור לו את המידע הדרוש באורח סביר כדי להחליט, ובכלל זה תיאור הטיפול, הסיכונים, והסיכויים והסיכונים של חלופות או של העדר טיפול.
• אופן ההסכמה (סעיף 14) – הסכמה יכולה להיות בכתב, בעל פה או בהתנהגות, אבל לטיפולים המנויים בתוספת הראשונה לחוק נדרש מסמך בכתב שכולל את תמצית ההסבר, בכפוף לחריגים שבסעיף.
• רשומה רפואית (סעיף 17) – המטפל חייב לתעד את מהלך הטיפול ברשומה רפואית. ראו המדריך לזכות לקבל רשומה רפואית.

הפרה של חובת ההסכמה מדעת עשויה לבסס טענה גם כשאין טענה לרשלנות בביצוע הטיפול עצמו. היקף הפיצוי בשל פגיעה כזו נקבע בפסיקה, והמדריך אינו מפרט אותו.

ועדת בדיקה וממצאי בקרה

סעיף 21 לחוק זכויות החולה מגדיר "ועדת בדיקה" – ועדה שהוקמה לבדיקת תלונה של מטופל או של אירוע חריג, בידי מנהל מוסד רפואי, מנהל קופת חולים או המנהל הכללי של משרד הבריאות. הממצאים והמסקנות שלה נמסרים גם למטופל הנוגע בדבר. הפרוטוקול נמסר רק למי שמינה את הוועדה ולמנהל הכללי, אבל בית משפט רשאי להורות על מסירתו אם מצא שהצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף.

ועדת בקרה ואיכות (סעיף 22) שונה: הדיונים, הפרוטוקול, החומר והמסקנות שלה חסויים, גם בפני המטופל, ולא ישמשו ראיה בהליך משפטי. עם זאת, ממצאים עובדתיים שקבעה לגבי מצבו של המטופל, הטיפול בו ותוצאותיו צריכים להירשם ברשומה הרפואית. לפי סעיף 23, מי שסבור שממצאים כאלה לא תועדו רשאי להגיש השגה לוועדת אתיקה.

אשם תורם

סעיף 68 לפקודה קובע שכשנזק נגרם מקצתו באשם הניזוק עצמו, התביעה אינה נכשלת, אבל הפיצויים מופחתים בשיעור שבית המשפט מוצא לנכון ולצודק לפי מידת אחריות התובע. בתיקי רשלנות רפואית טוענים נתבעים לעיתים לאשם תורם, למשל באי היענות להוראות. בית המשפט צריך לרשום את סך הפיצויים שהיו נפסקים אילולא האשם (סעיף 68(ב)).

התיישנות

תקופת ההתיישנות בתביעת נזיקין היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). לפי סעיף 89(2) לפקודה, כשעילת התובענה היא נזק שלא נתגלה ביום שאירע, המניין מתחיל ביום שבו נתגלה, אבל התובענה מתיישנת אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. סעיף 8 לחוק ההתיישנות עוסק בעובדות שנעלמו מהתובע מסיבות שלא היו תלויות בו, וסעיף 10 קובע שהזמן שבו התובע טרם מלאו לו 18 שנה אינו בא במניין.

בתיקי רשלנות רפואית שאלת ההתיישנות מורכבת במיוחד, משום שלעיתים לא ברור מתי "נתגלה" הנזק או מתי נודעו העובדות. ראו המדריך להתיישנות.

חוות הדעת: הלב של התיק

תביעת רשלנות רפואית נשענת ברוב המקרים על חוות דעת מקצועית, שמסבירה מה היה הטיפול הסביר ואם הסטייה ממנו גרמה לנזק. ההכרעה בשאלות האלה היא של בית המשפט, אבל בלי תשתית מקצועית קשה להוכיח את רכיבי העוולה.

על חוות דעת מטעם התובע ראו מומחה מטעם התובע; על חוות דעת מטעם ההגנה ראו מומחה מטעם ההגנה; ועל הכללים הדיוניים ראו חוות דעת בסדר הדין האזרחי. האלפון באתר מציג פרטים מרשמים ציבוריים בלבד, ואינו מדרג או ממליץ על רופאים.

צעדים ראשונים

1. לבקש את הרשומה הרפואית המלאה מכל המטפלים והמוסדות (סעיף 18 לחוק זכויות החולה).
2. לרשום ציר זמנים של האירועים, בלשון עובדתית.
3. לבדוק אם הוקמה ועדת בדיקה ואם נמסרו ממצאיה.
4. לחשב את מועד ההתיישנות, כולל השאלה מתי התגלה הנזק.
5. להתייעץ עם עורך דין לגבי הצורך בחוות דעת ובחירת התחום הרלוונטי.
6. לבדוק אילו גורמים נוספים משלמים – ביטוח לאומי, ביטוח פרטי – ומה ההשלכה על הפיצוי. ראו המדריך לניכויים.

דוגמאות להמחשה בלבד

• הסכמה מדעת: מטופל טוען שלא הוסבר לו על סיכון מסוים שהתממש. גם בלי לטעון שהטיפול בוצע ברשלנות, הוא עשוי לבסס טענה על סעיף 13 לחוק זכויות החולה. השאלה מה היה צריך להיאמר, ומה הייתה ההשפעה, נבחנת לפי העובדות ולפי הפסיקה.
• נזק שהתגלה מאוחר: אדם גילה שנים אחרי טיפול שנגרם לו נזק. לפי סעיף 89(2) לפקודה, המניין מתחיל ביום הגילוי, אבל התביעה מתיישנת אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.
• כמה נתבעים: הטיפול ניתן בשני מוסדות. כל אחד מהם עשוי להיות אחראי למעשי עובדיו לפי סעיף 13, ואם שניהם אחראים לאותו נזק, הם חבים יחד ולחוד לפי סעיף 11.

הדוגמאות נועדו להמחיש את המבנה המשפטי, ואינן מתייחסות לשאלה רפואית כלשהי.

טעויות נפוצות

• להניח שתוצאה לא טובה של טיפול היא בהכרח רשלנות. החוק דורש הוכחה של סטייה מרף של בעל מקצוע סביר, ושל קשר סיבתי.
• להמתין לסיום כל הטיפולים לפני שמבקשים את הרשומה הרפואית.
• לא לחשב את ההתיישנות, בהנחה שהזמן מתחיל רק כשמגישים תלונה.
• לפנות למומחה בלי שהחומר הרפואי המלא בידיים.
• לחשוב שממצאי ועדת בקרה ואיכות יוגשו כראיה. לפי סעיף 22(ב) הם חסויים, להוציא ממצאים עובדתיים שנרשמו ברשומה.
• להתעלם מגמלאות ומתשלומי ביטוח שעשויים להשפיע על הפיצוי.

מונחים בקצרה

• התרשלות – מעשה או מחדל שאדם סביר ונבון, ובבעל מקצוע – בעל מקצוע סביר ונבון וכשיר, לא היה עושה או היה עושה באותן נסיבות (סעיף 35).
• קשר סיבתי – הקשר בין האשם לנזק. לפי סעיף 64, האשם צריך להיות הסיבה או אחת הסיבות לנזק.
• אשם תורם – הפחתת פיצויים בשל אשם הניזוק עצמו (סעיף 68).
• חבות שילוחית – חבות של מעביד למעשי עובדו תוך כדי עבודתו (סעיף 13).
• "הדבר מעיד על עצמו" – כלל בסעיף 41 לפקודה שמעביר את נטל ההוכחה לנתבע כשמתקיימים שלושה תנאים מצטברים.
• ועדת בדיקה – ועדה לפי סעיף 21 לחוק זכויות החולה, שממצאיה ומסקנותיה נמסרים גם למטופל.

לסיכום

תביעת רשלנות רפואית דורשת הוכחה של חובת זהירות, הפרה, נזק וקשר סיבתי, לפי רף של בעל מקצוע סביר ונבון. כללים כמו "הדבר מעיד על עצמו" ואשם תורם משפיעים על ההוכחה ועל הפיצוי, וחוק זכויות החולה מוסיף חובות של הסכמה מדעת ותיעוד. בכל תיק, ההתיישנות והתשתית המקצועית הן שתי השאלות הראשונות.