אחריות בתאונת דרכים: מי מפצה את הנפגע, ייחוד העילה ומי אינו זכאי

מדריך משפטי כללי · נפגעים ועורכי דין · עודכן 24.10.2026 · כ־8 דקות קריאה

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל״ה–1975 (פלת״ד) בנוי אחרת מתביעת נזיקין רגילה. הוא אינו שואל בעיקר "מי אשם", אלא קובע מי חייב לפצות את הנפגע, ולעיתים גם שולל פיצוי ממי שנמצא בקבוצות מסוימות.

המדריך מסביר את אבני היסוד של החוק: מהי תאונת דרכים, מהי אחריות מוחלטת, איך מתחלקת האחריות כשמעורבים כמה כלי רכב, מהו "ייחוד העילה", ומי אינו זכאי לפיצויים. הוא מבוסס על נוסח החוק ואינו עוסק בשאלות רפואיות.

מהי "תאונת דרכים"

סעיף 1 לחוק מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". ההגדרה מרחיבה ומוסיפה, בין היתר, מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמו בשל רכיב או חומר החיוניים לכושר נסיעתו, מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו, ומאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שהרכב לא שינה את ייעודו המקורי.

ההגדרה גם מוציאה מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, כשהנזק נגרם מהמעשה עצמו ולא מהשפעתו על השימוש ברכב.

גם "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בחוק באופן רחב: נסיעה, כניסה לרכב או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול־דרך או תיקון־דרך שנעשה בידי המשתמש או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, הידרדרות או התהפכות, והתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או ממטענו בנסיבות המפורטות בסעיף. טעינה ופריקה של מטען כשהרכב עומד אינן בכלל זה.

שאלת הסיווג – האם האירוע הוא "תאונת דרכים" – היא לעיתים השאלה המשפטית המרכזית בתיק, משום שהיא קובעת אם חל החוק המיוחד או דיני הנזיקין הכלליים.

אחריות מוחלטת

סעיף 2(א) קובע שהמשתמש ברכב מנועי ("הנוהג") חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב. לפי סעיף 2(ב), אם השימוש ברכב היה בהיתר מבעל הרכב או מהמחזיק בו, האחריות חלה גם על מי שהתיר את השימוש.

סעיף 2(ד) קובע שהאחריות היא מוחלטת ומלאה, ושאין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג, ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים. זו נקודה מרכזית: בתביעה לפי החוק, ככלל, אין צורך להוכיח אשמה, ואשם תורם של הנפגע אינו מפחית את הפיצוי כפי שקורה בנזיקין רגיל.

בפועל, החבות מכוסה בביטוח החובה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי, ולכן הנפגע פונה בדרך כלל למבטח.

תאונה שבה מעורבים כמה כלי רכב

סעיף 3 מסדיר את חלוקת האחריות:

• נוסעים: לפי סעיף 3(א), על כל נוהג חלה האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.
• נפגע מחוץ לרכב: לפי סעיף 3(ב), כשנפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, למשל הולך רגל, והיו מעורבים כמה כלי רכב, הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד, וביניהם נושאים בנטל בחלקים שווים. לצורך החלוקה ביניהם רואים כלי רכב כמעורב אם היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.
• אופנוע ורכב אחר: סעיף 3(ג) קובע שבתאונה שבה מעורבים אופנוע ורכב שאינו אופנוע, ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחי האופנוע 75% מהפיצויים שמבטחי האופנוע חייבים בהם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף 3(ב). זו חלוקה בין המבטחים, ואינה משנה את זכותו של הנפגע לקבל פיצוי.

למי שמייצג נפגע, המשמעות היא שצריך לזהות נכון את כלי הרכב ואת המבטחים המעורבים, משום שזה קובע את זהות הנתבעים.

ייחוד העילה

סעיף 8(א) קובע שמי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה לפי החוק, לא תהיה לו עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון. סעיף 8(ג) מבהיר שאין בכך כדי לגרוע מתביעה לפי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה לפי החוק.

כלומר, כשהאירוע הוא תאונת דרכים, המסלול הוא החוק המיוחד, על יתרונותיו (אחריות מוחלטת) ועל מגבלותיו (למשל תקרות פיצוי שמתוארות במדריך לחישוב הפיצויים). לכן הסיווג של האירוע הוא צעד ראשון חיוני.

מי אינו זכאי לפיצויים

סעיף 7 מונה נפגעים שאינם זכאים לפיצויים לפי החוק:

1. מי שגרם לתאונה במתכוון.
2. מי שנהג ברכב תוך שימוש ברכב ללא רשות לפי החוק לתיקון דיני העונשין, וכן מי שהיה ברכב ביודעו שנוהגים בו כך.
3. מי שנהג ברכב בלי רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה לפי פרק ו׳1 לחוק ההוצאה לפועל.
4. מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע.
5. מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח לא כיסה את שימושו ברכב.
6. בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג בו כשאין לו ביטוח מתאים, ונפגע בתאונה שאירעה באותה נהיגה, בין ברכב ובין מחוצה לו.

לחריגים האלה יש חריגים משלהם. סעיף 7א קובע שמי שנפגע כשנהג בהיתר מהבעלים או מהמחזיק, ללא ביטוח או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו, ולא ידע על כך ובנסיבות גם לא היה סביר שיידע, זכאי לתבוע פיצויים מהקרן (קרנית).

תלויים בנפגע

סעיף 7ב קובע שתלויים בנפגע זכאים לתבוע פיצויים לפי החוק גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף 7. אם הם תלויים במי שנפגע כשנהג ללא ביטוח או כשהביטוח אינו מכסה את החבות, הם רשאים לתבוע מהקרן. ההגדרה של "תלויים" לעניין תשלום תכוף מפנה לסעיף 78 לפקודת הנזיקין, שמונה בן זוג, הורה וילד.

זכות חזרה

סעיף 9 מגביל את זכות החזרה של מי ששילם פיצויים לפי החוק. ככלל, אין לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי החוק, למעט על מי שאינו זכאי לפיצויים לפי סעיף 7, על מי שאין לו ביטוח מתאים (למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתוקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה), ועל בעל רכב או מחזיק כאמור בסעיף 7א. חבותו של מי שחוזרים עליו היא לפי פקודת הנזיקין. לנהג שאין לו ביטוח, המשמעות עלולה להיות חשיפה אישית משמעותית.

שכר טרחת עורך דין בתביעות לפי החוק

סעיף 16 לחוק קובע שהמועצה הארצית של לשכת עורכי הדין תקבע, באישור שר המשפטים, תעריף מקסימלי לשכר טרחה בתביעות לפי החוק, ובלבד ששכר טרחה לפי תוצאות לא יעלה על 8% מהסכום שהוסכם לשלם לנפגע, ואם היו הליכים משפטיים – על 13% מהסכום שנפסק. מי ששילם יותר מהתעריף המקסימלי זכאי להחזר העודף. הכללים שנקבעו מכוח הסעיף הם כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), התשל״ז–1977.

תאונה מחוץ לישראל ונפגעים זרים

סעיף 2(א1) קובע שהנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ גם אם התאונה אירעה באזור, בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או ב"אזורים" כהגדרתם בחוק, ורואים את התאונה כאילו אירעה בישראל. לכל אחד מהמונחים יש הגדרה בחוק, ובתיקים כאלה כדאי לבדוק את ההגדרות בקפידה.

שאלות שכדאי לברר בתחילת התיק

1. האם האירוע עונה על ההגדרה של "תאונת דרכים" ושל "שימוש ברכב מנועי"?
2. אילו כלי רכב היו מעורבים, ומי המבטחים שלהם?
3. האם הנפגע היה נוסע, נוהג או מחוץ לרכב?
4. האם מתקיים אחד המצבים בסעיף 7, ואם כן – האם חל סעיף 7א או 7ב?
5. האם התאונה היא גם תאונת עבודה? אם כן, יש לבחון גם את הזכויות מול הביטוח הלאומי. ראו תאונת עבודה.
6. מהו מועד ההתיישנות, והאם מתאים לבקש תשלום תכוף?

תאונה שנגרמה במתכוון

שני מקומות בחוק עוסקים בכוונה. הראשון הוא הגדרת "תאונת דרכים", שמוציאה מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, כשהנזק נגרם מהמעשה עצמו ולא מהשפעתו על השימוש ברכב. השני הוא סעיף 8, שמאפשר לנפגע בתאונה שנגרמה במתכוון בידי אחר לתבוע גם לפי פקודת הנזיקין. בנוסף, סעיף 7(1) שולל פיצוי ממי שגרם לתאונה במתכוון. אלה שאלות משפטיות עדינות שמוכרעות לפי נסיבות כל מקרה.

המדינה כנוהגת

סעיף 22(א) קובע שבכפוף לסעיף קטן (ב), דין המדינה לעניין אחריות לפי החוק כדין כל אדם. סעיף 22(ב) קובע שבנסיבות שבהן המדינה אינה אחראית בנזיקין לפי סעיפים 5 עד 7 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), היא פטורה גם מאחריות לפי החוק או לפי פקודת הביטוח. בתיקים שבהם מעורב רכב של המדינה, כדאי לבדוק את ההוראות האלה כבר בשלב מוקדם.

הקשר לשאלת המומחה

גם כשהאחריות מוחלטת, המחלוקת העיקרית בתיקי פלת״ד נוגעת בדרך כלל להיקף הנזק. סעיף 6א לחוק מאפשר לקבוע בתקנות הוראות על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, וקובע שבעלי הדין לא יהיו רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים. ראו מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתביעות פלת״ד.

דוגמאות להמחשה בלבד

• נוסעת ברכב שהתנגש ברכב אחר: לפי סעיף 3(א), האחריות לנזקי הגוף שלה חלה על הנוהג ברכב שבו נסעה, ובפועל על מבטח החובה של אותו רכב.
• הולך רגל שנפגע בתאונה שבה היו מעורבים שני רכבים: לפי סעיף 3(ב), שני הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד, והוא יכול לתבוע כל אחד מהם; החלוקה ביניהם נעשית בחלקים שווים.
• רוכב אופנוע שנפגע בתאונה עם רכב פרטי: הרוכב פונה למבטח של האופנוע, והחלוקה של 75% לפי סעיף 3(ג) נעשית בין המבטחים.

הדוגמאות כלליות ונועדו להמחיש את מבנה החוק. בכל תיק צריך לבדוק את העובדות, את הפוליסות ואת הפסיקה הרלוונטית.

מונחים בקצרה

• נוהג – לפי סעיף 2(א), המשתמש ברכב מנועי.
• נפגע – אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט נזק מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
• נזק גוף – לפי סעיף 1, מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי, לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף בעת התאונה.
• רכב מנועי – רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע שעיקר ייעודו תחבורה יבשתית, לרבות רכבת וטרקטור, ולמעט כיסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות.